פסק-דין בתיק ע"פ 11073/04

ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך) מיום 1.12.04 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 3536/03.

1.        כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של לקיחת שוחד וגניבה בידי מורשה (בהתאם לסעיפים 290 ו- 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין)). בין היתר, נטען כי המערער גנב שיק שנמשך לפקודת מעבידו ושילם באמצעותו לבעל חנות מכולת, דורון רבייב (להלן: דורון). במקביל, גובש כתב אישום כנגד אשת המערער (להלן: האישה) המייחס לה עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה (בהתאם לסעיפים 244 ו- 245(א) לחוק העונשין). על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגדה, אשת המערער ניסתה לשכנע את דורון למסור למשטרה כי השיק נשוא האישום לא נמסר לו על ידי המערער. אשת המערער הורשעה (ביום 27.9.04) בעבירות שיוחסו לה. בהכרעת דינו קיבל השופט ש' ברוך את עדותו של דורון, כי אשת המערער ביקשה שלא יעיד בחקירתו שהשיק נמסר לו על ידי המערער. כן נקבע, כי עדותו של יריב, בן משפחתו של דורון ועובד בחנות המכולת של דורון, אינה מהימנה, בין היתר, משום שעדותו במשפט עמדה בסתירה לעדותו במשטרה. בית המשפט התייחס בהכרעת דינו להתנהלות תיקו של המערער בפניו, במקביל למשפטה של אשתו. וכך קבע:

"כפי שציינתי בפתח הכרעת הדין, לבקשת ההגנה התנהלו שני ההליכים, זה שבעניינה של הנאשמת וזה שבעניינו של ציון [המערער- א.ב.], לפני. בכל הליך נשמעת התשתית הרלבנטית לו. הסניגור ביקש להפנות בסיכומיו לראיות שנשמעו בעניינו של ציון, אף שלא התקבלה החלטה פורמלית בענין זה... אני איני מכיר דרך פרוצדוראלית שכזאת, ובמכוון לא התייחסתי להפניות לראיות שהובאו בהליך אחר שאינו ההליך הנוכחי. במכוון גם נמנעתי מלהתייחס לקשור בעניינו של ציון בהכרעת הדין, אלא ככל שהדברים היו צריכים במסגרת ההליך הנוכחי וזאת חרף העובדה שהסניגור בחר לנסות ולנהל את משפטו של ציון במסגרת ההליך הנוכחי, תוך הטחת טענות קשות במשטרה ובדרך חקירתה, טענות שאין להן שמץ של ראיה בהליך דנא. החקירה בתיק הנוכחי התנהלה ללא כל דופי. לא מצאתי בראיות כל נתון שהוא שיצביע על מגמתיות בחקירה בעניינה של הנאשמת" (עמ' 91 להכרעת הדין). 

2.        בעקבות הכרעת הדין במשפטה של אשת המערער, הוגשה בקשה לפסילתו של השופט ברוך מלשבת בדינו של המערער. המערער טוען בבקשתו, כי בית המשפט קבע ממצאי מהימנות בעניינם של עדי התביעה יריב ודורון, המהווים עדי תביעה במשפטו, באופן העלול לחרוץ את דינו. כן טוען המערער, כי בהכרעת הדין בעניינה של אשתו נקבע שחקירת המשטרה התנהלה ללא דופי. לטענתו, קביעה זו שוללת את טענת ההגנה של המערער, כי נפלו פגמים בחקירת המשטרה, המשליכים על מהימנות הראיות שנאספו כנגד המערער בחקירה. המשיבה טענה, כי המערער השתהה בהגשת הבקשה, מאחר והיה עליו לצפות את עילת הפסלות בעת שנתן הסכמתו לניהול משפטו ומשפט אשתו בפני מותב זהה. לגופו של עניין, המשיבה טענה כי אין בקביעת ממצאי מהימנות בעניינה של אשת המערער כדי להשליך על בירור האמת בעניינו של המערער. הבקשה נדחתה. בית המשפט קבע (ביום 1.12.04), כי ממצאי המהימנות שנקבעו בעניינה של אשת המערער ישימים אך ורק למשפטה וכי אין הם משליכים על בירור אשמתו של המערער.

3.        על החלטתו של בית המשפט הוגש (ביום 6.12.04) הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בפני בית משפט השלום ובמרכזן קביעת ממצאי מהימנות בנוגע לעדי התביעה (דורון ויריב) ולתקינות חקירת המשטרה. המשיבה טוענת, כי ממצאי המהימנות מסוייגים לגדר עניינה של האישה בלבד. קביעתם נעשתה לצורך בירור אשמתה בעבירות שונות מהעבירות בהן המערער מואשם. על כן, המשיבה טוענת כי אין בהכרעת דינו של בית משפט השלום כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.

4.        לאחר שעיינתי בחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי עצם העובדה ששופט דן בעניינם של מספר נאשמים, שבתיקיהם מתעוררות שאלות עובדתיות קרובות, ומרשיע את חלקם אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתו מלשבת בדינם של האחרים (ראו ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 729, 731 (להלן: מרקדו); ע"פ 9317/02 גריל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יחד עם זאת, אין לשלול מצבים בהם ממצאים שקבע בית משפט לצורך הכרעה בתיק האחד יבססו חשש ממשי למשוא פנים בעניינם של האחרים בתיק האחר (ראו ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 345, 351-352 (להלן: ממן)). בחינתו של כל מקרה תיעשה בהתאם למידת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים העולה מהכרעתו של בית המשפט (ראו פרשת מרקדו, 732).

5.        קביעותיו של בית המשפט העומדות במוקד הערעור שלפני הן בעניין מהימנות עדי התביעה ובעניין תקינות חקירת המשטרה. ביחס למהימנות עדי התביעה, בית המשפט אינו קובע ממצא עובדתי הנוגע לעבירות בהן מואשם המערער במסגרת בחינתו את מהימנות עדי התביעה (במשפטה של האישה). כך, נמצא כי עדותו של דורון מהימנה - ועדותו של יריב במשפט אינה מהימנה - בכל הקשור לשאלה, האם אשת המערער שוחחה עם דורון ומה היה תוכן שיחתם. אין בכך כדי לענות על השאלה, האם המערער גנב את השיק ממעבידו והעבירו לידי דורון. באשר לממצא בדבר תקינות חקירת המשטרה, בית המשפט אינו מתייחס במסגרת קביעתו זו להתנהלותה של החקירה בעניינו של המערער. טענות ההגנה של המערער במשפטו, המתייחסות לאופן ניהול החקירה כנגדו, אינן נוגעות לחקירה שנוהלה כנגד האישה. אכן, טענותיו מופנות כנגד חקירת המשטרה את דבר גניבת השיק ומסירתו לדורון. טענות אלה כלל לא התבררו במסגרת משפטה של אשת המערער. ממילא לא נקבע לגביהם ממצא. בנסיבות אלה לא ניתן לראות בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט בעניינה של אשת המערער משום הרשעתו של המערער בעבירות בהן הואשם. על מנת להרשיע את המערער במסגרת משפטו שלו, תידרש המשיבה להוכיח, מעל לכל ספק סביר, את כל יסודות העבירות בהן הוא מואשם. הוכחה זו יכולה להיעשות רק באמצעות הראיות הקיימות בתיקו של המערער. ואכן, "חזקה עליו, שהתייחסות לנתונים עובדתיים כלפי נאשם אחד, ..., אינה משפיעה על בית המשפט, ככל שהדבר לנאשם אחר" (ראו פרשת ממן, 351). מובנת היא תחושת חוסר הנחת של המערער מהרשעת אשתו על יסוד מעשים הנובעים מהאישומים המיוחסים לו, אך אין בתחושה סובייקטיבית זו כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט (ראו ע"פ 6725/04 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בנסיבות המקרה אין בסיס למסקנה לפיה בית המשפט גיבש את דעתו בשאלת אשמתו של המערער. דעתי היא כי אין עילה לפסילתו של בית המשפט.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, ט"ז טבת, תשס"ה (28.12.04).

                                                                                                ה נ ש י א

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: